הַמַּטָּרָה מַעֲנִיקָה כֹּחוֹת!

"וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ... וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ" (כד-כט) מִפַּשְׁטוּת מַשְׁמָעוּת הַפְּסוּקִים מַשְׁמַע, כִּי בַּתְּחִלָּה, כַּאֲשֶׁר שָׁמַע לָבָן שֶׁאֱלִיעֶזֶר הִגִּיעַ לְחָרָן – הוּא רָץ לִקְרָאתוֹ, אוּלָם כַּאֲשֶׁר רָאָה אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ שֶׁל אֲחוֹתוֹ – הוּא כְּבָר לֹא רָץ, אֶלָּא 'וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ', כְּלוֹמַר: בְּנַחַת...

וְלִכְאוֹרָה, מַדּוּעַ דַּוְקָא לְאַחַר שֶׁרָאָה אֶת הַתַּכְשִׁיטִים – לָבָן לֹא הִמְשִׁיךְ לָרוּץ אֶל אֱלִיעֶזֶר, אֶלָּא נִגַּשׁ אֵלָיו בְּנַחַת?

אֶת הַתְּשׁוּבָה נָבִין עַל פִּי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלְּפָנֵינוּ:

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם בְּשֵׁם טוֹבִיָּה, שֶׁהַמֶּלֶךְ מִנָּהוּ לְשׁוֹפֵט עַל הַמַּמְלָכָה כֻּלָּהּ, וְכָל עִנְיְנֵי הַכְּלָל וְהַפְּרָט הָיוּ נֶחְתָּכִים עַל פִּיו. בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים, נֶהֱנָה טוֹבִיָּה מִמַּעֲמָד גָּבוֹהַּ, וְרַק הַמֶּלֶךְ עַצְמוֹ הָיָה לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ. יוֹם אֶחָד, גֻּנְּבָה לְאָזְנָיו שֶׁל טוֹבִיָּה שְׁמוּעָה, כִּי בְּעִקְבוֹת עֲלִילָה שְׁפָלָה – הֶחְלִיט הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִירוֹ מִתַּפְקִידוֹ, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא שֶׁאַף מָנוּי וְגָמוּר עִמּוֹ לְכָלְאוֹ וּלְהַעֲנִישׁוֹ בִּמְלֹא חֹמֶר הַדִּין.

לֹא נוֹתְרָה לְטוֹבִיָּה בְּרֵרָה, כִּי אִם לְנַסּוֹת וּלְהִמָּלֵט מְהֵרָה אֶל מִחוּץ לִגְבוּלוֹת הַמְּדִינָה, וּמִשָּׁם – לְהוֹכִיחַ אֶת חַפּוּתוֹ... וְאָכֵן, הוּא שָׂם פְּעָמָיו אֶל עֵבֶר הַגְּבוּל. גְּבוּל הַמְּדִינָה הָיָה נָהָר רְחַב יָדַיִם, אַךְ לֹא עָמֹק יָתֵר עַל הַמִּדָּה. מֵעֵבֶר לַגְּבוּל – יָדַע טוֹבִיָּה - מַמְתִּין לוֹ הַחֹפֶשׁ... אוּלָם מַה יַּעֲשֶׂה וְשׁוּם מַעְבֹּרֶת לֹא נִרְאֲתָה בָּאֹפֶק? וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא יַשִּׂיגוּהוּ בֵּינְתַיִם חַיָּלָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לָבֶטַח כְּבָר הֵחֵלּוּ לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו?

בְּעוֹדוֹ עוֹמֵד וְתוֹהֶה, הוֹפִיעַ בַּמָּקוֹם אִכָּר חָסֹן. הוּא זִהָה אֶת הַשּׁוֹפֵט מִיָּד, וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא יָדַע עַל הַשִּׁנּוּי שֶׁהִתְחוֹלֵל בְּמַעֲמָדוֹ – סָבַר כִּי אִם יְסַיֵּעַ לַשּׁוֹפֵט, שֶׁבְּיָדוֹ כֹּחַ וְהַשְׁפָּעָה בִּלְתִּי מֻגְבָּלִים, תִּהְיֶה זוֹ הַשְׁקָעָה מְצֻיֶּנֶת לַטְּוָח הָאָרֹךְ... לְפִיכָךְ, הִצִּיעַ הָאִכָּר לְטוֹבִיָּה לְהַעֲבִירוֹ אֶת הַנָּהָר עַל כְּתֵפָיו, וְטוֹבִיָּה, כַּמּוּבָן, נַעֲנָה לַהַצָּעָה בְּשִׂמְחָה...

כַּאֲשֶׁר כִּמְעַט הִגִּיעוּ הָאִכָּר וְטוֹבִיָּה שֶׁעַל כְּתֵפָיו, אֶל גְּדַת הַנָּהָר שֶׁמֵּעֵבֶר לַגְּבוּל – פָּנָה טוֹבִיָּה אֶל הָאִכָּר וְאָמַר לוֹ: "יְדִידִי, לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הַחֶסֶד שֶׁגָּמַלְתָּ עִמִּי! כַּאֲשֶׁר יְזַכֶּה אוֹתִי הָאֱלֹקִים לָשׁוּב לְמַעֲמָדִי הָרִאשׁוֹן – אֶגְמֹל לְךָ בְּיָד רְחָבָה!"

הָאִכָּר שָׁמַע אֶת הַדְּבָרִים, וְלִבּוֹ נָפַל בְּקִרְבּוֹ... "לְמַה כַּוָּנָתְךָ? הַאִם מַעֲמָדְךָ אֵינוֹ כְּשֶׁהָיָה?" בֵּרֵר. טוֹבִיָּה סִפֵּר לוֹ עַל הָעֲלִילָה שֶׁאִלְּצָה אוֹתוֹ לְהִמָּלֵט, וּבְאוֹתוֹ רֶגַע הִשְׁלִיךְ אוֹתוֹ הָאִכָּר אֶל הַמַּיִם. אֶת שְׁאֵרִית דַּרְכּוֹ נֶאֱלַץ הַשּׁוֹפֵט לַעֲשׂוֹת רַגְלִי, כְּשֶׁהַמַּיִם מַגִּיעִים עַד לְאַרְכֻּבּוֹתָיו...

כַּאֲשֶׁר שָׁב הָאִכָּר אֶל חֲבֵרָיו שֶׁהִמְתִּינוּ לוֹ עַל שְׂפַת הַנָּהָר, סִפֵּר לָהֶם אֶת הַחֲדָשׁוֹת הַמַּסְעִירוֹת. הֵם הִבִּיטוּ בּוֹ וְלֹא הִצְלִיחוּ לְהָבִין: "אִם כְּבָר הִתְחַלְתָּ בַּמִּצְוָה, מַדּוּעַ לֹא סִיַּמְתָּ אוֹתָהּ? הֲרֵי בֶּאֱמֶת יִתָּכֵן שֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם וְטוֹבִיָּה יַחֲזֹר לְמַעֲמָדוֹ, וְאָז – לָבֶטַח יִזְכֹּר לְךָ אֶת חַסְדְּךָ!" טָעֲנוּ. הָאִכָּר נֶאֱנַח וְהִסְבִּיר:

"הָאֱמֶת הִיא, שֶׁטּוֹבִיָּה הוּא כְּבַד גּוּף, וּמִשְׁקָלוֹ רַב... אֶלָּא מָה? כָּל עוֹד סָבַרְתִּי שֶׁהוּא הַשּׁוֹפֵט הַכֹּל יָכוֹל – בָּעֲרָה בִּי הִשְׁתּוֹקְקוּת עַזָּה לִגְמֹל עִמּוֹ אֶת הַחֶסֶד הַזֶּה, בְּתִקְוָה שֶׁהוּא יָשִׁיב לִי טוֹבָה כְּשֶׁאֶצְטָרֵךְ, וּלְפִיכָךְ לֹא הִרְגַּשְׁתִּי כְּלָל אֶת כֹּבֶד הַמַּשָּׂא... אֲבָל בָּרֶגַע שֶׁבּוֹ נוֹדַע לִי כִּי הוּא כְּבָר עָבַר מִתַּפְקִידוֹ, וְהֵבַנְתִּי כִּי לְעֵת עַתָּה לֹא אוּכַל לְצַפּוֹת לְכָל גְּמוּל מִצִּדּוֹ – הִתְפּוֹגְגָה הַהִשְׁתּוֹקְקוּת, וּבְאוֹתוֹ הָרֶגַע הִרְגַּשְׁתִּי לְפֶתַע אֶת מְלֹא כֹּבֶד מִשְׁקָלוֹ... מִשֶּׁכָּךְ – לֹא יָכֹלְתִּי לְהַמְשִׁיךְ לָשֵׂאת אוֹתוֹ, כֹּחוֹתַי לֹא עָמְדוּ לִי, וְנֶאֱלַצְתִּי לְהַשְׁלִיכוֹ!...

הֲרֵי לָנוּ, כִּי הָאָדָם מְקַבֵּל כֹּחוֹת – עַל פִּי הַמַּטָּרָה הָעוֹמֶדֶת לְפָנָיו... כַּאֲשֶׁר הוּא חָדוּר בִּשְׁאִיפָה לְהַגְשִׁים אֶת הַמַּטָּרָה – הוּא יִמְצָא בְּעַצְמוֹ כֹּחוֹת הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לְמַה שֶּׁשִּׁעֵר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, אוּלָם כַּאֲשֶׁר הַמַּטָּרָה הַזּוֹ תִּתְפּוֹגֵג – הַכֹּחוֹת יַעַזְבוּ אוֹתוֹ בְּאַחַת...

וּמִכָּאן תְּשׁוּבָה לִשְׁאֵלָתֵנוּ, כְּפִי שֶׁבֵּאֵר רַבִּי מֵאִיר שִׂמְחָה הַכֹּהֵן:

כַּאֲשֶׁר שָׁמַע לָבָן כִּי אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם הִגִּיעַ לְחָרָן וְעִמּוֹ גְּמַלִּים וּמַתָּנוֹת – הוּא קִוָּה שֶׁאֱלִיעֶזֶר הִגִּיעַ כְּדֵי לְהַצִּיעַ לוֹ עַצְמוֹ, לְלָבָן, לְהִשְׁתַּדֵּךְ עִם בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ וְלָשֵׂאת אוֹתָהּ. שֶׁהֲרֵי כְּבָר דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (ב"ב טז:) מֵהַפָּסוּק: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" – שֶׁהָיְתָה לְאַבְרָהָם בַּת וּשְׁמָהּ 'בַּכֹּל'.

כַּאֲשֶׁר סָבַר לָבָן כִּי הַמַּתָּנוֹת שֶׁהֵבִיא עִמּוֹ אֱלִיעֶזֶר מְיֹעָדוֹת בַּעֲבוּרוֹ – הַהִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁלּוֹ לִזְכּוֹת בָּעֹשֶׁר הַזֶּה, הֶעֱנִיקָה לוֹ כֹּחוֹת מְיֻחָדִים לָרוּץ לִקְרַאת אֱלִיעֶזֶר... אַךְ כַּאֲשֶׁר רָאָה לָבָן אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִידִים עַל יְדֵי אֲחוֹתוֹ – הֵבִין כִּי טָעָה, וְכִי הָעֹשֶׁר אֵינוֹ מְיֹעָד עֲבוּרוֹ אֶלָּא עֲבוּר אֲחוֹתוֹ! וְלָכֵן, בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע – עָזְבוּ אוֹתוֹ כֹּחוֹתָיו, אֵיבָרָיו כָּבְדוּ, וּכְבָר לֹא הָיָה לוֹ כֹּחַ לָרוּץ כְּמִקֹּדֶם... (לְלַמֶּדְךָ)