Otzarot-Article

"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (לא-ב) עַל מִדַּת הַכָּרַת הַטּוֹב זָכִינוּ לִלְמֹד בְּפָרָשָׁתֵנוּ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ, כַּאֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה אוֹתוֹ לִנְקֹם בַּמִּדְיָנִים. מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שָׁלַח אֶת חַיָּלָיו יַחַד עִם פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר. רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל שָׁאֲלוּ (בַּיַּלְקוּט), מַדּוּעַ מֹשֶׁה לֹא יָצָא בְּעַצְמוֹ לְהִלָּחֵם בַּמִּדְיָנִים? הֲרֵי ה' צִוָּה אוֹתוֹ לָצֵאת לְהִלָּחֵם עִמָּם, וּמִצְוָה בּוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁלוּחוֹ.

אֶלָּא, מִכֵּיוָן שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ גָּדַל בְּמִדְיָן, הָיְתָה לוֹ הַכָּרַת הַטּוֹב לְאַנְשֵׁי חֶבֶל אֶרֶץ זוֹ, לָכֵן לֹא רָצָה לְהִלָּחֵם בָּהֶם בְּעַצְמוֹ, וְאָמַר: "אֵינוֹ בְּדִין שֶׁאֲנִי מֵצֵר לְמִי שֶׁעָשָׂה לִי טוֹבָה". לַמְרוֹת הָעֻבְדָּה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה אוֹתוֹ, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לָמַד אֶת הַיְסוֹד הַזֶּה בְּמִדַּת הַכָּרַת הַטּוֹב מֵה' יִתְבָּרַךְ: ה' צִוָּה דַּוְקָא אֶת אַהֲרֹן שֶׁיַּכֶּה אֶת הַמִּצְרִיִּים בִּשְׁלֹשׁ הַמַּכּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וְלֹא אֶת מֹשֶׁה, מִפְּנֵי שֶׁלְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ הָיְתָה הַכָּרַת הַטּוֹב לַיְאוֹר – שֶׁהִצִּילוֹ, וְלָאָרֶץ - שֶׁכִּסְּתָה אֶת הַמִּצְרִי שֶׁהָרַג.

לִפְנֵי כְּמֵאָה שָׁנָה בַּיִּשּׁוּב הַיָּשָׁן בִּטְבֶרְיָה, חַי יְהוּדִי שֶׁלֹּא הָיָה בָּרִיא בְּנַפְשׁוֹ. יוֹם אֶחָד, הוּא הִגִּיעַ לַחֲצַר אַחַד הַבָּתִּים וְהִתְחִיל לַחְפֹּר. בַּעֲלַת הַבַּיִת יָצְאָה אֵלָיו וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ לְפֵשֶׁר מַעֲשָׂיו.

עָנָה: "אַל תַּפְרִיעִי לִי! אֲנִי שׁוֹתֵל כָּאן עֵץ שֶׁל דָּגִים"...

הָיוּ אֵלֶּה יְמֵי הַקַּיִץ הַלּוֹהֲטִים שֶׁל טְבֶרְיָה תַּחְתִּית, וּבַעֲלַת הַבַּיִת רִחֲמָה עָלָיו וְנָתְנָה לוֹ מִדֵּי פַּעַם כּוֹס מַיִם קָרִים.

לְאַחַר כַּמָּה שָׁעוֹת קָרָא לְבַעֲלַת הַבַּיִת וּבִקֵּשׁ מִמֶּנָּה תַּשְׁלוּם עַל "עֲבוֹדָתוֹ". הָאִשָּׁה הָרַחֲמָנִית יָדְעָה שֶׁאֵין לוֹ מִמַּה לְּהִתְפַּרְנֵס, לָכֵן הֶעֱנִיקָה לוֹ סַל גָּדוֹל שֶׁל אֹכֶל עָמוּס כָּל טוּב; בָּשָׂר, דָּגִים, פֵּרוֹת, יְרָקוֹת וּשְׁאָר מַעֲדַנִּים.

"גְּבֶרֶת!" עָנָה הָאִישׁ, "תּוֹדָה עַל הָאֹכֶל, אֲבָל עָבַדְתִּי, וַאֲנִי רוֹצֶה כֶּסֶף! אֹכֶל אֵינוֹ כֶּסֶף!!"

הָאִשָּׁה לֹא הִתְבַּלְבְּלָה וְאָמְרָה לוֹ: "הָאֹכֶל הוּא רַק מִקְדָּמָה, כַּאֲשֶׁר הָעֵץ שֶׁשָּׁתַלְתָּ יַצְמִיחַ דָּגִים, תְּקַבֵּל אֶת שְׁאָר הַתַּשְׁלוּם"...

עָבְרוּ שָׁנִים, אוֹתָהּ אִשָּׁה כְּבָר הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ, וּבִתָּהּ שֶׁהִתְחַתְּנָה חָיָה בְּדֹחַק בְּבַיִת יָשָׁן. בְּיוֹם חֲמִישִׁי אֶחָד, שָׁמְעָה הַבַּת דְּפִיקוֹת עַל הַדֶּלֶת. כַּאֲשֶׁר פָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת כְּבָר לֹא הָיָה שָׁם אִישׁ, רַק אַרְגָּז גָּדוֹל עִם דָּגִים מְפַרְפְּרִים...

הָאִשָּׁה וּבַעְלָהּ הִשְׁתּוֹמְמוּ; מִי שָׁלַח דָּגִים כָּל כָּךְ טוֹבִים לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת?! בְּמַהֲלַךְ הַשַּׁבָּת הֵם הִתְעַנְּגוּ עַל הַדָּגִים הַטְּעִימִים וְהוֹדוּ לַה' עַל הַנֵּס הַפִּלְאִי.

לְאַחַר שָׁבוּעַ חָזַר הַדָּבָר עַל עַצְמוֹ. הַזּוּג הַצָּעִיר חָשַׁשׁ שֶׁמָּא הַמּוֹבִיל טוֹעֶה בַּכְּתֹבֶת, אַךְ לֹא יָדְעוּ מַה לַּעֲשׂוֹת, כִּי אוֹתוֹ אָדָם הָיָה מַנִּיחַ אֶת הַחֲבִילָה, מְצַלְצֵל וּבוֹרֵחַ.

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁלְּאַחַר מִכֵּן, הֵם הִתְחַבְּאוּ בַּחוּץ כְּדֵי לִרְאוֹת מִיהוּ הַתּוֹרֵם הַמִּסְתּוֹרִי. לְפֶתַע הִתְקָרֵב בָּחוּר צָעִיר שֶׁהֶחֱזִיק אַרְגַּז דָּגִים, מִיָּד יָצְאוּ מֵהַמַּחֲבוֹא וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ מַדּוּעַ הוּא מֵבִיא לָהֶם דָּגִים כָּל שָׁבוּעַ בִּסְכוּם לֹא מְבֻטָּל. הַנַּעַר בִּקֵּשׁ כּוֹס מַיִם כִּי הוּא עָיֵף מֵהַדֶּרֶךְ, וּכְשֶׁיָּצְאוּ מֵהַבַּיִת לְהָבִיא לוֹ אֶת הַשְּׁתִיָּה, הוּא כְּבָר לֹא הָיָה שָׁם...

בְּיוֹם חֲמִישִׁי יָרַד הַבַּעַל לְחוֹף הַדַּיָּגִים כְּדֵי לְחַפֵּשׂ אֶת הַצָּעִיר. הוּא מָצָא אוֹתוֹ וְאָמַר: "הַפַּעַם לֹא תּוּכַל לְהִתְחַמֵּק, אֲנַחְנוּ רוֹצִים לָדַעַת מַדּוּעַ אַתָּה טוֹרֵחַ בְּכָל שָׁבוּעַ לְהָבִיא לָנוּ דָּגִים!"

"טוֹב, אֲסַפֵּר לְךָ", הוּא נִכְנַע. "כְּשֶׁהָיִיתִי צָעִיר, אָבִי בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי שֶׁאָבוֹא לַעֲזֹר לוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ, לֹא הָיְתָה לוֹ בֶּאֱמֶת עֲבוֹדָה, הוּא חִפֵּשׂ לְעַצְמוֹ תַּעֲסוּקָה כְּדֵי לְנַסּוֹת לְהָבִיא לֶחֶם הַבַּיְתָה. כְּשֶׁעָזַרְתִּי לְאָבִי רָאִיתִי שֶׁהוּא קִבֵּל הַרְבֵּה בִּזְיוֹנוֹת, וְהָיְתָה לִי מִכָּךְ בּוּשָׁה גְּדוֹלָה. אֲבָל פַּעַם אַחַת הוּא הִגִּיעַ לְחָצֵר אַחַת כְּדֵי לִנְטֹעַ 'עֵץ שֶׁל דָּגִים' וְכָל כָּךְ כִּבְּדוּ אוֹתוֹ, נָתְנוּ לוֹ מַיִם בְּמֶשֶׁךְ הָעֲבוֹדָה, וַאֲפִלּוּ הֶעֱנִיקוּ לוֹ סַל גָּדוּשׁ בְּאֹכֶל כְּ'תַשְׁלוּם' עַל עֲבוֹדָתוֹ. בְּאוֹתוֹ יוֹם, אַבָּא כָּל כָּךְ הִתְגָּאָה עַל כָּךְ שֶׁהִצְלִיחַ לְהָבִיא פַּרְנָסָה הַבַּיְתָה, גַּם אָנוּ, הַיְלָדִים, שָׂמַחְנוּ לֶאֱכֹל סוֹף סוֹף אֲרוּחָה דְּשֵׁנָה.

הִבְטַחְתִּי לְעַצְמִי שֶׁיּוֹם אֶחָד אַחֲזִיר טוֹבָה לְאוֹתָהּ אִשָּׁה. שָׁמַעְתִּי שֶׁאִשְׁתְּךָ הִיא בִּתָּהּ שֶׁל אוֹתָהּ אִשָּׁה עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם, לָכֵן כְּהַכָּרַת הַטּוֹב דָּאַגְתִּי לְהָבִיא לָכֶם דָּגִים, אָמְנָם לֹא מֵעֵץ הַדָּגִים שֶׁל אַבָּא, אֲבָל גַּם הֵם טְעִימִים"... (מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ)

	שלח תשפ"ב
	שְׁאֵלָה שֶׁל נְקֻדַּת מַבָּט...
	"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (לא-ב) עַל מִדַּת הַכָּרַת הַטּוֹב זָכִינוּ לִלְמֹד בְּפָרָשָׁתֵנוּ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ, כַּאֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה אוֹתוֹ לִנְקֹם בַּמִּדְיָנִים. מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שָׁלַח אֶת חַיָּלָיו יַחַד עִם פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר. רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל שָׁאֲלוּ (בַּיַּלְקוּט), מַדּוּעַ מֹשֶׁה לֹא יָצָא בְּעַצְמוֹ לְהִלָּחֵם בַּמִּדְיָנִים? הֲרֵי ה' צִוָּה אוֹתוֹ לָצֵאת לְהִלָּחֵם עִמָּם, וּמִצְוָה בּוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁלוּחוֹ. אֶלָּא, מִכֵּיוָן שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ גָּדַל בְּמִדְיָן, הָיְתָה לוֹ הַכָּרַת הַטּוֹב לְאַנְשֵׁי חֶבֶל אֶרֶץ זוֹ, לָכֵן לֹא רָצָה לְהִלָּחֵם בָּהֶם בְּעַצְמוֹ, וְאָמַר: "אֵינוֹ בְּדִין שֶׁאֲנִי מֵצֵר לְמִי שֶׁעָשָׂה לִי טוֹבָה". לַמְרוֹת הָעֻבְדָּה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה אוֹתוֹ, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לָמַד אֶת הַיְסוֹד הַזֶּה בְּמִדַּת הַכָּרַת הַטּוֹב מֵה' יִתְבָּרַךְ: ה' צִוָּה דַּוְקָא אֶת אַהֲרֹן שֶׁיַּכֶּה אֶת הַמִּצְרִיִּים בִּשְׁלֹשׁ הַמַּכּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וְלֹא אֶת מֹשֶׁה, מִפְּנֵי שֶׁלְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ הָיְתָה הַכָּרַת הַטּוֹב לַיְאוֹר – שֶׁהִצִּילוֹ, וְלָאָרֶץ - שֶׁכִּסְּתָה אֶת הַמִּצְרִי שֶׁהָרַג. לִפְנֵי כְּמֵאָה שָׁנָה בַּיִּשּׁוּב הַיָּשָׁן בִּטְבֶרְיָה, חַי יְהוּדִי שֶׁלֹּא הָיָה בָּרִיא בְּנַפְשׁוֹ. יוֹם אֶחָד, הוּא הִגִּיעַ לַחֲצַר אַחַד הַבָּתִּים וְהִתְחִיל לַחְפֹּר. בַּעֲלַת הַבַּיִת יָצְאָה אֵלָיו וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ לְפֵשֶׁר מַעֲשָׂיו. עָנָה: "אַל תַּפְרִיעִי לִי! אֲנִי שׁוֹתֵל כָּאן עֵץ שֶׁל דָּגִים"... הָיוּ אֵלֶּה יְמֵי הַקַּיִץ הַלּוֹהֲטִים שֶׁל טְבֶרְיָה תַּחְתִּית, וּבַעֲלַת הַבַּיִת רִחֲמָה עָלָיו וְנָתְנָה לוֹ מִדֵּי פַּעַם כּוֹס מַיִם קָרִים. לְאַחַר כַּמָּה שָׁעוֹת קָרָא לְבַעֲלַת הַבַּיִת וּבִקֵּשׁ מִמֶּנָּה תַּשְׁלוּם עַל "עֲבוֹדָתוֹ". הָאִשָּׁה הָרַחֲמָנִית יָדְעָה שֶׁאֵין לוֹ מִמַּה לְּהִתְפַּרְנֵס, לָכֵן הֶעֱנִיקָה לוֹ סַל גָּדוֹל שֶׁל אֹכֶל עָמוּס כָּל טוּב; בָּשָׂר, דָּגִים, פֵּרוֹת, יְרָקוֹת וּשְׁאָר מַעֲדַנִּים. "גְּבֶרֶת!" עָנָה הָאִישׁ, "תּוֹדָה עַל הָאֹכֶל, אֲבָל עָבַדְתִּי, וַאֲנִי רוֹצֶה כֶּסֶף! אֹכֶל אֵינוֹ כֶּסֶף!!" הָאִשָּׁה לֹא הִתְבַּלְבְּלָה וְאָמְרָה לוֹ: "הָאֹכֶל הוּא רַק מִקְדָּמָה, כַּאֲשֶׁר הָעֵץ שֶׁשָּׁתַלְתָּ יַצְמִיחַ דָּגִים, תְּקַבֵּל אֶת שְׁאָר הַתַּשְׁלוּם"... עָבְרוּ שָׁנִים, אוֹתָהּ אִשָּׁה כְּבָר הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ, וּבִתָּהּ שֶׁהִתְחַתְּנָה חָיָה בְּדֹחַק בְּבַיִת יָשָׁן. בְּיוֹם חֲמִישִׁי אֶחָד, שָׁמְעָה הַבַּת דְּפִיקוֹת עַל הַדֶּלֶת. כַּאֲשֶׁר פָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת כְּבָר לֹא הָיָה שָׁם אִישׁ, רַק אַרְגָּז גָּדוֹל עִם דָּגִים מְפַרְפְּרִים... הָאִשָּׁה וּבַעְלָהּ הִשְׁתּוֹמְמוּ; מִי שָׁלַח דָּגִים כָּל כָּךְ טוֹבִים לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת?! בְּמַהֲלַךְ הַשַּׁבָּת הֵם הִתְעַנְּגוּ עַל הַדָּגִים הַטְּעִימִים וְהוֹדוּ לַה' עַל הַנֵּס הַפִּלְאִי. לְאַחַר שָׁבוּעַ חָזַר הַדָּבָר עַל עַצְמוֹ. הַזּוּג הַצָּעִיר חָשַׁשׁ שֶׁמָּא הַמּוֹבִיל טוֹעֶה בַּכְּתֹבֶת, אַךְ לֹא יָדְעוּ מַה לַּעֲשׂוֹת, כִּי אוֹתוֹ אָדָם הָיָה מַנִּיחַ אֶת הַחֲבִילָה, מְצַלְצֵל וּבוֹרֵחַ. בַּשָּׁבוּעַ שֶׁלְּאַחַר מִכֵּן, הֵם הִתְחַבְּאוּ בַּחוּץ כְּדֵי לִרְאוֹת מִיהוּ הַתּוֹרֵם הַמִּסְתּוֹרִי. לְפֶתַע הִתְקָרֵב בָּחוּר צָעִיר שֶׁהֶחֱזִיק אַרְגַּז דָּגִים, מִיָּד יָצְאוּ מֵהַמַּחֲבוֹא וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ מַדּוּעַ הוּא מֵבִיא לָהֶם דָּגִים כָּל שָׁבוּעַ בִּסְכוּם לֹא מְבֻטָּל. הַנַּעַר בִּקֵּשׁ כּוֹס מַיִם כִּי הוּא עָיֵף מֵהַדֶּרֶךְ, וּכְשֶׁיָּצְאוּ מֵהַבַּיִת לְהָבִיא לוֹ אֶת הַשְּׁתִיָּה, הוּא כְּבָר לֹא הָיָה שָׁם... בְּיוֹם חֲמִישִׁי יָרַד הַבַּעַל לְחוֹף הַדַּיָּגִים כְּדֵי לְחַפֵּשׂ אֶת הַצָּעִיר. הוּא מָצָא אוֹתוֹ וְאָמַר: "הַפַּעַם לֹא תּוּכַל לְהִתְחַמֵּק, אֲנַחְנוּ רוֹצִים לָדַעַת מַדּוּעַ אַתָּה טוֹרֵחַ בְּכָל שָׁבוּעַ לְהָבִיא לָנוּ דָּגִים!" "טוֹב, אֲסַפֵּר לְךָ", הוּא נִכְנַע. "כְּשֶׁהָיִיתִי צָעִיר, אָבִי בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי שֶׁאָבוֹא לַעֲזֹר לוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ, לֹא הָיְתָה לוֹ בֶּאֱמֶת עֲבוֹדָה, הוּא חִפֵּשׂ לְעַצְמוֹ תַּעֲסוּקָה כְּדֵי לְנַסּוֹת לְהָבִיא לֶחֶם הַבַּיְתָה. כְּשֶׁעָזַרְתִּי לְאָבִי רָאִיתִי שֶׁהוּא קִבֵּל הַרְבֵּה בִּזְיוֹנוֹת, וְהָיְתָה לִי מִכָּךְ בּוּשָׁה גְּדוֹלָה. אֲבָל פַּעַם אַחַת הוּא הִגִּיעַ לְחָצֵר אַחַת כְּדֵי לִנְטֹעַ 'עֵץ שֶׁל דָּגִים' וְכָל כָּךְ כִּבְּדוּ אוֹתוֹ, נָתְנוּ לוֹ מַיִם בְּמֶשֶׁךְ הָעֲבוֹדָה, וַאֲפִלּוּ הֶעֱנִיקוּ לוֹ סַל גָּדוּשׁ בְּאֹכֶל כְּ'תַשְׁלוּם' עַל עֲבוֹדָתוֹ. בְּאוֹתוֹ יוֹם, אַבָּא כָּל כָּךְ הִתְגָּאָה עַל כָּךְ שֶׁהִצְלִיחַ לְהָבִיא פַּרְנָסָה הַבַּיְתָה, גַּם אָנוּ, הַיְלָדִים, שָׂמַחְנוּ לֶאֱכֹל סוֹף סוֹף אֲרוּחָה דְּשֵׁנָה. הִבְטַחְתִּי לְעַצְמִי שֶׁיּוֹם אֶחָד אַחֲזִיר טוֹבָה לְאוֹתָהּ אִשָּׁה. שָׁמַעְתִּי שֶׁאִשְׁתְּךָ הִיא בִּתָּהּ שֶׁל אוֹתָהּ אִשָּׁה עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם, לָכֵן כְּהַכָּרַת הַטּוֹב דָּאַגְתִּי לְהָבִיא לָכֶם דָּגִים, אָמְנָם לֹא מֵעֵץ הַדָּגִים שֶׁל אַבָּא, אֲבָל גַּם הֵם טְעִימִים"... (מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ)