ויחי
תשפ"ב
"ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלקים" (ו-כב) תלמיד היה לסבא מסלבודקה זצ"ל, ובהבחנתו החודרת ראה כי ברכה בו, ויהיה למאור גדול. פדגוג אומן היה הסבא, ואף הפעם צדק בהבחנתו. לימים נודע שמו של התלמיד כ"המשגיח ממיר", הגאון הצדיק רבי ירוחם הלוי ליבוביץ זצ"ל, שהרב דסלר זצ"ל כינהו: "גדול המעמיקים בדורנו!".
הסבא מסלבודקה כמעין המתגבר היה, אוצר בלום של חכמה ומוסר, וגידל דורות תלמידים לתפארת. אבל יהלום נדיר זה דרש ליטוש מיוחד. עמד הסבא מסלבודקה ושלחו לבית מדרשו של הסבא מקלם זצ"ל, גדול תלמידיו של הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל, מייסד תנועת המוסר.
והיה זה בשנת חייו האחרונה.
מזה עשרות בשנים היה הסבא מקלם חולה במחלת לב קשה ומייסרת שכילתה את כוחותיו. אמנם, הוא לא נכנע. המשיך לשמור על סדר יום קפדני – ישן היה שעתים וחצי ביממה, כשהוא מקיץ בכל חצי שעה כדי שלא לטעום טעם מיתה. לומד היה שתים עשרה שעות רצופות ובעמידה. סיפרו שהתקין לעצמו עמוד, "סטנדר", בלי מסמרים, רופף, ועליו הניח את הספר. כדי שאם ישען עליו, יתמוטט ויקרוס!
הרופאים ציוו עליו דיאטה קפדנית, וקבעו שבדרך הטבע לא יכול היה לחיות. לא אחת נאלץ להפסיק את תפילתו – אף תפילת העמידה – כדי לסעוד את לבו. תוך כדי שיחת מוסר פורץ היה שטף דם מגרונו. ממתין היה כמה דקות וממשיך בשיחה. לאחריה, נופל היה באפיסת כוחות. את מכתבי ההדרכה שכתב לתלמידיו (וקובצו בספרי "חכמה ומוסר", "אור רש"ז" ו"כתבי הסבא מקלם") כתב פיסקאות פיסקאות, כי לא יכול היה לכתבם ברצף אחד.
ומחלתו הלכה והחמירה, ובשנתו האחרונה – כאשר כל צעד כרוך היה בייסורים, וכל פעולה בקשיים ובמאמצים – נשלח רבי ירוחם ללמוד מפיו. נשלח והגיע לבית המדרש.
בכל בית מדרש יש כיור בכניסה לנטילת ידים שלפני התפילה. ובאותם ימים לא היו מים בברזים ולא היה כיור לניקוזם. נוטלים היו ידים מן החבית לתוך גיגית. כשנכנס רבי ירוחם למבוא בית המדרש, ראה מולו את הסבא הנערץ, חולה הלב, בשנות השמונים לחייו, נושא את הגיגית המלאה והכבדה כדי לשפכה.
מיהר והושיט ידיו לנטלה מידו – והתחיל את לימודו בקלם בשגיאה נוראה! הסבא נתן בו מבטו, ואמר: "מי אתה, שתעז ליטול ממני את הזכות העצומה לשרת את באי בית המדרש!..."
משכילה מלאכתו ושפך את המים, קידם את פני רבי ירוחם בשלום, ולימדו את השיעור הראשון שלא נשכח מלבו: "בשעתו, כשעולם שלם חרב, ונח ובניו נבחרו לייסד עולם חדש, באיזו זכות נבחרו, מה נדרשו לעשות? נדרשו לשרת שנה שלמה את כל החיות והבהמות, העופות והרמשים, הזוחלים והמעופפים! כי "עולם – חסד ייבנה", אין זכות ואין חובה נעלים יותר מעשיית חסד, מהטבה לזולת! ודרגות דרגות יש: נח היטיב לבעלי חיים, אברהם אבינו היטיב לנכרים, משה רבינו יצא אל אחיו וראה בסבלותם, היטה שכם לעזור לכל אחד. שלא לדבר על הטבה ללומדי תורה. אבל העיקר – להיטיב, לשרת, לעזור ככל היכולת!"...
אשרי גבאי בתי הכנסת אשרי הנוטלים חלק בנקיון בית מקדש מעט, הדואגים לסדר את הסידורים ולערוך את השולחנות, לנווט את העליות, להשגיח על השקט בשעת התפילה והקריאה. מה גדול שכרם, מה רבה זכותם, כמה נדרשים אנו להוקירם ולהכיר להם תודה!
ומהמישור הקהילתי למישור המשפחתי. חובת החסד היא בראש ובראשונה בבית. בהלכותיה נאמר, כי 'הקרוב – קודם' (קידושין כא.), ולפיכך, לא רק חובה, אלא בראש ובראשונה זכות היא, לעזור בהדחת הכלים, בריקון הפח, בהשבת הסדר למקומו. כי לא רק "עולם, חסד יבנה". גם חיי המשפחה נבנים בחסד. בנשיאה בעול ובהקלתו! (מעין השבוע)
