"וְהִנֵּה הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ" (יג-נה) יָדוּעַ מַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ זצ"ל, שֶׁכַּאֲשֶׁר בָּאִים חָלִילָה נְגָעִים וּפוֹנִים אֶל הַצַּדִּיק, מַמְתִּיק הוּא אֶת הַדִּינִים בְּשָׁרְשָׁם בְּכָךְ שֶׁהוֹפֵךְ הוּא אֶת הַתֵּבָה נֶגַע לְתֵבַת עֹנֶג, וְאֶת תֵּבַת צָרָה לְתֵבַת רָצָה. וְכָתַב רַבֵּנוּ הָ"בֶּן אִישׁ חַי" זצ"ל, שֶׁזֶּהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בַּפָּרָשָׁה: "וְהִנֵּה הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ", שֶׁהָאוֹת עַיִן נֶהֶפְכָה וּבָאָה לִתְחִלַּת הַתֵּבָה, לִפְנֵי הָאוֹת נוּ"ן. 

וְאָמַר הָרַב "זֵכֶר חַיִּים" זצ"ל שֶׁזֶּהוּ שֶׁאָמַר הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ בַּפִּיּוּט "אֲזַמֵּר בִּשְׁבָחִין": "בְּשַׁבְעִין עִטּוּרִין דְּעַל גַּבֵּי חַמְשִׁין": שֶׁהָאוֹת עַיִן (שִׁבְעִים) תִּהְיֶה רִאשׁוֹנָה, עַל גַּבֵּי הָאוֹת נוּן (חַמְשִׁין)...

וְנִרְאֶה, שֶׁיֵּשׁ כָּאן גַּם רֶמֶז לְכָךְ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה הַכֹּל לְטוֹבָה, כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב "עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ", וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ בְּאֶחָד שֶׁנִּשְׁבְּרָה רֶגֶל פָּרָתוֹ וּכְשֶׁטָּרַח לַהֲקִימָהּ גִּלָּה תַּחְתֶּיהָ אוֹצָר. אַף כָּאן, גַּם בְּמַה שֶּׁנִּרְאֶה כְּנֶגַע חָלִילָה, הֲרֵי בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר יַגִּיעַ אֶל הָעַיִ"ן, אֶל הָרְאִיָּה וְהַהַשְׁקָפָה הַנְּכוֹנָה, הַהֲבָנָה הַמַּעֲמִיקָה שֶׁכָּל מַה שֶּׁה' עוֹשֶׂה הַכֹּל לְטוֹבָה. וּכְשֶׁיַּשְׁקִיף לְמַפְרֵעַ יִתְגַּלֶּה הָעֹנֶג וְעֹגֶן הַהַצָּלָה. הַמִּסְפֵּד יַהֲפֹךְ לְמָחוֹל, וְהַשַּׂק לְשִׂמְחָה - "חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה, לְךָ ה' אֲזַמֵּרָה!"

נִצּוֹל יָחִיד מֵאֳנִיָּה שֶׁנִּטְרְפָה בַּיָּם, נִסְחַף עִם הַזֶּרֶם וְהֻשְׁלַךְ עַל חוֹפוֹ שֶׁל אִי בּוֹדֵד. הוּא הִתְפַּלֵּל בְּלַהַט לְבוֹרֵא עוֹלָם שֶׁיַּצִּיל אוֹתוֹ, וְכָל יוֹם נָהַג לִסְרֹק אֶת הָאֹפֶק מִקָּצֶה וְעַד קָצֶה.

תָּשׁוּשׁ, רָעֵב וּפָצוּעַ, הוּא הִצְלִיחַ לִבְנוֹת לְעַצְמוֹ צְרִיף קָטָן מֵעֵצִים שֶׁנִּסְחֲפוּ אֶל הַחוֹף. לְפָחוֹת יִהְיֶה לוֹ מַחֲסֶה מֵחַיּוֹת טוֹרְפוֹת. הוּא הִכְנִיס לַצְּרִיף אֶת מְעַט חֲפָצָיו שֶׁהִטַּלְטְלוּ אִתּוֹ בַּיָּם - זֶה הָיָה כָּל רְכוּשׁוֹ בָּעוֹלָם.

בְּאַחַד הַיָּמִים, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִצְּרִיפוֹ וְהָלַךְ אֶל הַיַּעַר לְחַפֵּשׂ מָזוֹן, פָּרְצָה דְּלֵקָה וְכִלְּתָה אֶת הַצְּרִיף וְאֶת חֲפָצָיו. לַהֲבוֹת הָאֵשׁ גָּדְלוּ וְהִתְפַּשְּׁטוּ וְאִיְּמוּ לִשְׂרֹף אֶת כָּל הַיַּעַר. עָשָׁן שָׁחֹר הִתַּמֵּר אֶל עָל, וְהַכֹּל הָיָה אָבוּד – הַצְּרִיף, הַחֲפָצִים...

הוּא גָּנַח בְּצַעַר וּבִכְאֵב, וּפָנָה בְּכַעַס לְבוֹרֵא עוֹלָם: "אֵיךְ, אֵיךְ יָכֹלְתָּ לַעֲשׂוֹת לִי אֶת זֶה?! אֵיךְ אַתָּה מֵבִיא עָלַי אָסוֹן אַחַר אָסוֹן?!"

לְמָחֳרָת, מֻקְדָּם בַּבֹּקֶר, הוּא קָם מִשְּׁנָתוֹ בִּמְעָרָה סְמוּכָה לְשֵׁמַע רַעַשׁ מְנוֹעִים שֶׁל סְפִינָה מִתְקָרֶבֶת. הִיא בָּאָה כְּדֵי לְהַצִּיל אוֹתוֹ. "אֵיךְ יְדַעְתֶּם שֶׁאֲנִי כָּאן?" שָׁאַל אֶת מוֹשִׁיעָיו.

"רָאִינוּ אֶת סִימָנֵי הָאֵשׁ וְהֶעָשָׁן שֶׁשִּׁגַּרְתָּ אֵלֵינוּ..." עָנוּ לוֹ.

קַל מְאֹד לְהִתְיָאֵשׁ כְּשֶׁדְּבָרִים לֹא קוֹרִים כְּמוֹ שֶׁאָנוּ חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם צְרִיכִים לִקְרוֹת. זֶה אָמְנָם קַל, אֲבָל אָסוּר לָנוּ לְהִתְיָאֵשׁ. כָּל מַה שֶּׁקּוֹרֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, קוֹרֶה עִם סִבָּה, תַּכְלִית וְכַוָּנָה. וּבְכָל דָּבָר, אֲפִלּוּ הַקָּשֶׁה וְהַמַּכְאִיב בְּיוֹתֵר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ אֶת קְצֵה הַחוּט, הַמּוֹבִיל לַדָּבָר הַטּוֹב הַבָּא.

אָז תִּזְכְּרוּ אֶת זֶה בַּפַּעַם הַבָּאָה שֶׁ"הַצְּרִיף הַדַּל שֶׁלָּכֶם נִשְׂרָף" - זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת סִימַן עָשָׁן שֶׁנִּשְׁלַח לַמָּקוֹם שֶׁאֵלָיו הוּא הָיָה צָרִיךְ לְהִשָּׁלַח, כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶתְכֶם מֵהַמָּקוֹם שֶׁאַתֶּם תְּקוּעִים בּוֹ - לְמָקוֹם חָדָשׁ וְטוֹב יוֹתֵר... (מַעְיַן הַשָּׁבוּעַ)